אימצתי בארץ ילדה גדולה כאם חד הורית באימוץ פתוח

הייתי בשנתי ה-45 כשאימצתי את בתי. מסכת חיי הביאה אותי לנקודה בה החלטתי לממש בדרך זו את הצורך והזכות שלי להקרא אמא.

הייתי אם חד הורית, אימוץ פתוח, כלומר אימוץ עם קשר עם חלק מהמשפחה הביולוגית.

קיבלנו את מלוא התמיכה של השירות למען הילד,
נעזרתי בכוחות תומכים מקצועיים, חברים, כמובן המשפחה.

גידלתי אותה בשני קווים מקבילים – בת עשר, כגילה הכרונולוגי, ובת אפס כאילו נולדה לי תינוקת.

בשנים אלו השתניתי ללא שיעור. הגדילה שלי נבעה מתוך החיכוך התמידי, יומיומי, בעשייה וההתבוננות והתהייה והתיקון. דרך של בלבול ותסכול, קשיים ואתגרים יחד עם שמחה וסיפוק אינסופיים. מסע – שרק מתוכו אפשר לחוש ולהבין את העולם העצום שגדל בתוכי והקרין החוצה, והיה למי שאני במלואי, בעולמי הפנימי, האישי שלי, ביתי שלי. במקביל – נבנה עולמה, ביתה של ילדתי. התגבשנו והתלכדנו כמשפחה.

אני ממשיכה ללמוד ולגדול בכל רגע גם בחיי אלו עכשיו, כסבתא, כמורה, כמטפלת, כאדם.

הגדולה מכולם עבורי – ביירון קייטי,

שבדרכה הפשוטה – שיטת "העבודה" – למדתי לפגוש את המחשבות בהבנה.

אני אוהבת את ניצוצות האור מהבודהיזם והגשטאלט שבתורתה. אני אוהבת כשהיא מדברת על המחשבות שהן כמו רוח, או עלים של עץ, או טיפות גשם נופלות. הן לא אישיות, הן לא שייכות לנו, הן באות והן הולכות. כשפוגשים בהן באהבה הן ידידותיות. אני מתרגשת לקרוא בספרה 'לאהוב את מה שיש' (עמ' 120) כשהיא כותבת שאנשים הם כמו זרעים שמחכים לנבוט, אי אפשר לדחוף קדימה לפני שהם בשלים, מבינים.

היא מעידה על עצמה שהיא אוהבת את מה שיש לא מפני שהיא אדם רוחני או מואר, אלא כיוון שכואב לה כשהיא מתווכחת עם המציאות, (אהבתך נחוצה לי עמ' 176).

פגשתי אותה, ראיתי וחוויתי את הפשטות הכנה בחייה כמו בכתביה.

וידעתי – גם אני רוצה כך.

אני חושבת שאני מתקרבת, כל יום עוד קצת.

לאט לאט, מצמח קטן לבד למשפחה עם ניצנים חדשים.

אני כבר שמה לב - לא להתווכח עם המציאות, משתדלת לאהוב את מה שיש, בענווה, בהודיה גדולה.

היום אני מרגישה שליחות להעביר הלאה את מה שלמדתי.

לתמוך במי שבדרך לפני תהליך האימוץ, בתוכו ואחריו,

בעיקר ליחידנים שרוצים להיות הורים, לילד גדול, באימוץ עם קשר, בארץ.

.

ובאשר לבתי – בנתה בית משלה, בעל נפלא, שתי בנות קטנות. נכדותיי.

עם הקטנות המתוקות האלו אני רואה לנגד עיניי את בתי כשהייתה קטנה – מתוקה, חייכנית, חכמה, ערנית, יודעת מה היא רוצה, טובת לב, מצחיקה, וגם עקשנית ומעצבנת לפעמים. כך הן, כך היא הייתה. 

ואני משתטה איתן כילדה על הנדנדות, רצות אחריי עם הבמבה, צוחקות, בוכות, מפטפטות בלי סוף, מחבקות בלי חשבון, מקלפת להן מנדרינה והמיץ ניגר.

הכל ניגר, האהבה ניגרת, האושר. זכיתי. אוהבת את משפחתי אהבת נפש.

אני מודה מקרב הלב על השנים והדרך שעשינו,

שאפשרתי לעצמי, לה, לשתינו, לגדול יחד וכל אחת לחוד.

.

הספר, עליו אני שוקדת בימים אלו, הוא אוסף כל הכתבים שלנו שעלו במשך כל השנים. כל ערב נהגתי לפרוק אל הדפים את עומס היום, התסכולים, המריבות והשלומות שהיו בינינו. נתתי גם לשרון מחברת, שתעשה בה כרצונה. ואכן עשתה. והמון פתקאות שהצנענו זו אצל השנייה ברגעי כעס או געגוע.

כל העולם האוטנטי הזה יעלה בספר.

אני מאד מתרגשת להעלותו לכתב, לראות לנגד עיניי שוב את האירועים הקטנים והגדולים שהיו בינינו. היום שרון שותפתי כבוגרת, הנופך שלה כל כך מעצים.

מקווה שגם אתם תמצאו בו .

אני מודה מקרב הלב לכל המורים שלימדו אותי בדרכי הארוכה:

הוריי הטובים למודי הסבל הנורא בשואה ופורצי החיים החדשים בארץ,

אחותי שגדלה איתי בחדר אחד, לאותם הורים וכל כך שונים עבור כל אחת מאיתנו, מורה גדולה שלי עד עצם הרגע הזה,

לבתי, שמהרגע הראשון הייתה המורה שלי, ולמשפחה המופלאה שהקימה, כל אחד הוא מורה שלי בכל פעם מחדש.

לכל המורים שלמדתי מהם דרכי חשיבה, תפיסות עולם ושיטות טיפול במסגרות כל כך מגוונות.