"לב הוא עוד שם לראש פתוח" (ביירון קייטי, אלף שמות לאושר)

הצורך בהשתייכות היה טבוע בי הרבה קודם. ברעיון הייתי אמא עוד לפני האימוץ. תקופת ההכנה והצפייה לבואה היו כמו הריון. הכוון היה ברור– אני הולכת להיות אמא לילדה גדולה, אבל אצלי היא רק נולדה! – שני צירים מקבילים ובו זמנית: היא בגילה הכרונולוגי וגם תינוקת בת אפס.

הצורך שלה בשייכות היה מאד בולט מייד בפגישה הראשונה. היא התיישבה לי על הבירכיים, הביטה לתוך העיניים ואמרה: אמא, אנחנו נסתדר.

היום, כסבתא לשתי הנכדות, בנותיה הקטנטנות החכמות המתוקות – תחושת השייכות מוחלטת.

עם נכדותיי זו ילדותי השנייה. לא חוויתי ילדות עם הבת שלי. עם הקטנות האלו אני רואה לנגד עיני את בתי המופלאה, מדמיינת אותה כמותן. מעין סגירת מעגל. אוהבת אותן אהבת נפש. הן שלי. אנחנו מתחבקות בלי חשבון, שמחות וכועסות בלי חשבון, מקושרות ומחוברות בלי חשבון. השייכות מאד ברורה ונוכחת. כאן כבר אין שאלה.

לכתבה המלאה והמפורטת – לחץ כאן

תגובה אחת
  1. חלי פודה הגב

    צילה יקרה, כתבת מרגש ונוגע ללב… חיבוק חם ממני והמון בהצלחה בהמשך ♡
    חלי

השארת תגובה