רן גולדן הגיע לאימוץ בגיל 8 עם אחיו, שי, בן ה – 7. רן היה עם אימו עד שמלאו לו שנה ומאז עבר עם אחיו בין משפחות אומנות משום ש"עשו טרור" בכל מקום ותמיד החזירו אותם. 

במשפחה הזו נושא האימוץ היה מודחק ומושתק.

"בכל מקום שהייתי", מספר רן, "האמא הביולוגית שלי הייתה איתי, כאילו יש כל הזמן מישהו איתי. הקרע היה קיומי ועמוק. העוגן היה באמונה שאמא תבוא לקח אותי, אבל היה לי תפקיד להיות אמא ואבא של אח שלי. במשפחה, שני האנשים החדשים האלו לקחו לי את התפקיד. החיים בחוסר אמון מוחלט בעולם החיצוני, במשהו שלא מתוכך, נתק בין הסביבה והחוויות הפנימיות. מנסה לשמור על העוגן הפנימי המרכז".

רן "נגד אימוץ פתוח באופן מוחלט" הוא מדגיש. "ניתוק הקשר היה החלטה נכונה בהחלט, במקרה שלי. אבל יש את המרחב הפנימי של הילד שהוא פתוח לגמרי, עם דמויות והאמא המופנמת שלי. עוצמת הקשר עם האמא הפנימית כל כך חזק, ואני מחליט את מי אני מכניס פנימה, גם את ההורים המאמצים שלי. כילד גדול אני רואה ומדמיין שהם האמא או האבא שלך. הילד הפנימי שלי יכול מאד להפריע לילד הממשי".

"יכול גם להיות מקרה אחר ההפך לגמרי – אימוץ פתוח והילד סגור. כל המרחב – בלבלה, בלבול מוחלט, כל דבר שנאמר הוא סימן שאלה" – מוסיף רן ומסכם:

דלת פתוחה – זה לתת מקום לאמא הפנימית בתוך העולם הסגור, לא קשר מציאותי.