בכתה ז' עושים עבודת שורשים – כל הילדים, גם בתי.
כשאימצתי אותה היא הייתה בת 10 וחצי – "אין לה שורשים", בטח לא כאלו שתרצה להנציח בספר והיא עדיין לא ממש הרגישה חלק מהמשפחה שלי.
הרגשתי שחובת ההוכחה עליי,
אינטואיטיבית עליתי על הזדמנות הזו כמו על רכבת מרתקת למסע סוחף.
ידעתי שבבוא היום היא תרגיש את ערך העבודה שאנחנו עושות היום, וגם אם היום הזה רחוק מאד אפשרתי לו לקרות. זה היה לי חשוב.
קיבלנו מביה"ס הנחיות והתחלנו לעבוד.
הכנו מפה של חלקי העולם של אירופה, אסיה ואפריקה ומשכנו קווים שנפגשו בארץ ישראל: משפחתי מאירופה – רומניה, הונגריה, משפחתה מתימן ועיראק, וארץ ישראל – נקודת המפגש.
ובארץ: חיפה מקום הולדתי, תל אביב מקום הולדתה. זיכרון יעקב – נקודת המפגש, מקום מגורנו באותה עת.
נסענו לראיין כל אחד מהצדדים, אספנו חומרים על שתי הסבתות שכבר לא היו בחיים, על דודים שלי ושלה, ובני דודים, הזדמנות מצוינת לחדש קשרים חלודים.
שכתבנו, הקלדנו וערכנו, ציירנו וצבענו, צילמנו ושימרנו. היא עשתה את החלק שלה וקיטרה רבות, אני עשיתי את החלק שלי בהנאה גדולה, ותוך תמיכה ועידוד בה.
תוך כדי העשייה התחילה לחלחל אליה ההתרגשות על סיפורי הסבא שלה מהעלייה מתימן, והיא הבינה שהיא מנציחה מורשת שאם לא תרשום, לא תהיה, מורשת שהיא תוכל להעביר הלאה למשפחתה הביולוגית בבוא העת, ושגם תוכל לספר על הענף השני לבת אחותי, שהייתה לבת דודתה הצעירה.
התרומה שזכינו לה כולנו בסיום עבודת שורשים הייתה עצומה! חודשו קשרים ישנים, אירגנו מפגש משפחתי גדול של כל מי שנמצא בסיפור מהצד של המשפחה שלי אשר לא היינו איתם בקשר ושמחו מאד לקבל עותק של אילן היוחסין שלנו יחד.
זו הייתה חגיגה גדולה בזכות ספר זה, ובזכות בתי זכתה כל המשפחה לתיעוד יקר ערך.





