אמרו לי ששרון תגיע אלי בשעה 2 בצהריים, יום ששי 1 ספטמבר 1995.

כבר בשעה 1 הייתי מוכנה – בשמלה קטנה שהחלפתי למכנסיים וחולצה, וחולצה שהחלפתי לחולצה אחרת. השניצלים היו טריים וחמים וגם הצ'יפס – ככה אמרו לי: ילדים אוהבים צ'יפסים – הרבה צ'יפסים וקצ'ופ ושניצלים.

ושרון לא הגיעה.

נזכרתי לתלות את השלט לכבודה – מזל שעוד לא הגיעה.

כשפתחתי את הדלת לתלות את השלט על הדלת מבחוץ קליאו (הכלבה הקטנה שלי) ברחה החוצה.

רצתי מהר למטה וחשבתי שזה בכלל לא רעיון רע שדווקא קליאו תקבל את פניה למטה. ומצד שני לא רציתי במבוכה של המפגש ככה ברחוב. קליאו תקבל את פניה בבית.

ועוד חצי שעה – ועדיין לא הגיעה.

אולי לא תבוא?! אולי התחרטו? אולי הכל נגמר? ויתרו עלי?

קרוב ל- 4 צלצול האינטרקום וכמה שלא חיכיתי – הצלצול היה פתאום.

בחדר המדרגות שמעתי את הצעדים הכבדים ואת משיכות האף.

ואז גם ראיתי את הדמעות של נעמי קודם ואחר כך את הדמעות של שרון מאחוריה, ואז לדמעות שלי כבר לא היה מעצור.

נעמי באה עם שרון ותרמיל קטן עם ציוד אישי, כך הנחתי. זהו.

בתוך הבית התחבקנו – קליאו בידיים של שרון ושרון בתוך הזרועות שלי ונעמי מחבקת אותנו בעיניים.

ובחיבוק החזק הזה וים הדמעות, בדרך אל החדר החדש שלה שרון הודיעה שלכלבה יקראו סופי. סופי כי זה סופי – סוף הנדודים שלה, המקום הסופי שלה. שמחתי. לא עוד קליאו, מרגע זה – סופי.

השארנו את שרון לבדה עם סופי בחדר שלה, נעמי ואני נשארנו בסלון לקינוח אחרון של האף והדמעות ומבוכה אחרונה של לפני פרידה והתחלה חדשה.

הזמנו את שרון לחגוג עם עוגה ענקית ונפלאה שהכינה חברתי הטובה ופתחנו "עוגיות מזל".

הפתק שיצא לשרון היה: שתהייה לךמשפחהגדולה.

הפתק שיצא לי היה: אהבה ומזל הולכים יד ביד.

הפתק שיצא לנעמי היה כמו לשרון.

הייתי כל כך מאושרת בפתקאות האלו – אמן! אמן! – שכך יהייה בהמשך.

המשפט שלי באותו ערב בספר "קורס בניסים" היה: "אחריש רגע ואלך הביתה" – הגענו הביתה!

אני מקווה ששרון הגיעה הביתה ואני הגעתי סוף סוף למקום הנכון בבטן שלי – לאושר, לשמחה, לאהבה, לשקט – הביתה! בזכות שרון, בבית שלי – הגעתי הביתה.

כל כך תודה שרון וכל כך הרבה אהבה לך!

שרון הזכירה לנעמי שנבטיח שביום ראשון תתקשר לסבא וביום רביעי תפגוש אותו ובבוא היום תפגוש גם את אחותה מיטל. זה מאד הרגיע את שרון,

ואז נעמי הלכה – נשארתי עם הילדה שלי בבית!

השארת תגובה