עוד לפני ששרון באה אלי הביתה היא הייתה אצלי בלב.

ביום ראשון 24.8.95 נעמי התקשרה איתי "זה מיידי, ביום ששי הקרוב שרון אצלך בבית".

ביום שלישי היא "תציג" בפני את שרון בתמונה ובסרט וידאו ואצטרך לקבל החלטה.

ואז ביום רביעי נפגש לראשונה – שרון ואני – במשרד ביפו, ביום חמישי נקנה בגדים, ספרים, אעשה את ההרשמה לביה"ס הקרוב לביתי, וביום ששי כבר תהייה אצלי, ביום ראשון תלך לביה"ס.

כל זה בהודעת טלפון כשהייתי בחיפה.

על המקום הדם הפסיק לזרום לי או זרם פי מליון חזק יותר, סחרחורת, חולשה – זה קורה! אבל רגע! רגע! פתאום הפחד עלה, הכל כל כך מהר! – מי היא? ככה מחליטים?

ביום שני חזרתי הביתה לרמת גן, ביום שלישי נעמי באה אלי הביתה עם תמונה וסרט וידאו על שרון – היכרות – זו שרון, תראי, תחליטי, תתחילי להתרגל.

התמונה – של ילדה יפה, שער שחור ארוך משוך לאחור בקפידה, מאד מאד משתדלת לא לפתוח את הפה, אצבעות הידיים קפוצות, מאופקת, מאופרת, עיניים בוחנות ובוגרות.

בוידאו – הייתי בשיתוק מוחלט. שוב ושוב חזרתי וראיתי את הסרטון שהיה ללא קול. ילדה גדולה, עצמאית, אולי ביישנית ואולי שמה פס כי ההשתדלות לא תעזור, צריכה להציג את עצמה ולא כל כך בא לה, לא כל כך יצא לה או חסרת ביטחון?

הייתי כמו בלי הכרה, לא מבינה את התחושה ואחר כך נורא נורא עייפה. הייתי צריכה לקבל החלטה – האם הילדה הזו שלי?

ידעתי שכן.

מייד.

והלב דפק והגוף נשר – זו ההחלטה הגדולה ביותר שלקחתי בחיים שלי ובמהירות זו.

ידעתי שהיא שלי. לא היה ספק. רק שקט של החלטה ולפני ההתחלה.

ביום רביעי נפגשנו – פגישה ראשונה קצרה – התחלה במשרד ואח"כ טיול קצר בחוץ.

הגעתי טיפה מוקדם, למרות שהיה נדמה לי שאני מאחרת. נכנסתי לשירותים, נעמי חפשה אותי ואמרה שהילדה מחכה לי. פתאום בשתי הדקות של השירותים הפכתי ממחכה למחכים לי!

שרון ישבה בחדר – ילדה גדולה –  בת 10 וחצי, 145 ס"מ גובה , בנויה היטב, שחרחורת, יפה.

ישבה מאד בוחנת, בוגרת, חייכנית, תקיפה, מוותרת, מוכנה, מבינה עניין.

לבושה חצאית קטנה ונעליים מגושמות גבוהות.

יצאנו לטיול קצר בסביבה – לכוון הגלידה. שרון הייתה רעבה. קנינו פיתות וקולה באבולפייה והלכנו לשבת בשפת הים.

בדרך ראתה נעליים – פלטפורמות כאלו – התחלחלתי! נזכרתי בתלמידתי שהציקה לי ושלא הסתדרתי איתה שנעלה נעליים כאלו ושרון פתאום נראתה לי כמותה! כעסתי על עצמי ועל ההשלכות האלו ומייד חיברתי בזיכרון את שרון עם תלמידה אחרת חביבה עלי כדי להירגע. את הנעליים האלו לא קניתי לשרון! לא יכולתי.

בשפת הים – חלצנו נעליים ישבנו עם האוכל שקנינו והתחלנו לפטפט.

כאן נגמרו המסכות המחיצות ההצגות. שתיינו חייכנו מאד

ואז פתאום שרון אמרה: אני חושבת שיהייה לנו נחמד ביחד.

נשתלתי! הבטתי בה בתמיהה ענקית ובשחרור אדיר "אני מאושרת שאת חושבת ככה ואני מקווה כך" עניתי. שרון מקבלת אותי, עברתי את המבחן הראשון אצל שרון! היא הכריזה שיהייה בסדר ונורא שמחתי, התרגשתי, קיבלתי בהכנעה.

חזרנו למשרד בשמחה ובהתרגשות ובצפייה למחר.

ביום חמישי שוב נפגשנו בבוקר במשרד – לקניות!

לפני כן – הכרזתי בפעם הראשונה על הילדה שלי: "אני צריכה לרשום את הבת שלי בבית הספר"! – זה היה הרגע שהפך אותי לאמא, הרגע המחייב הראשון – במחלקת החינוך בעירייה, אחר כך במזכירות ביה"ס: " אני צריכה את רשימת הספרים בשביל הילדה שלי"!

שרון קיבלה אותי במשרד בחיבוק! שוב הייתי המומה – כמו משותקת כמו בוידאו – שמרוב המימות לא יודעים מה לעשות, בקושי החזרתי לה חיבוק. היא הייתה שמחה, אני הייתי לחוצה להספיק, איך להתחיל. בדיעבד הסתבר ששרון נעלבה מאד ורשמה זאת על לוח ליבה העצוב.

הפעם שרון באה בקפקפי טבע – ישנות אבל עדיף על נעליה מאתמול – אמרה שזרקה אותם, לשמחתי אבל לתמיהתי – ככה מהר קונים וככה מהר זורקים? חבל.

יצאנו לקניות והלכתי מהר, שרון שאלה אותי למה אני רצה כל כך מהר, עניתי שאין שמן, צריך להספיק הרבה, הכל, וזה נכון אבל לא רק בענייני בגדים וספרים. התחיל המרוץ להשלמת פערים, לחיים משותפים, פתאום החיים קיבלו כיוון, מטרה!

מצאנו ג'ינס, חולצות, מכנסיים קצרים, גרביים, נעליים וספרים.

היינו עייפות, אכלנו צהריים ראשונים במסעדה יחד – בכרם התימנים – ניגבנו חומוס והיה חמוד ואינטימי.

נשארה עוד שעה עד שצריך היה לחזור למשרד ולהיפרד עד מחר.

הגענו לים של אתמול. רצינו להרגיש את החול בכפות הרגליים וחלצנו את הנעליים והשארנו אותם על החוף. אצל שרון אלו היו הנעליים החדשות שקנינו. הלכנו לטייל וחיפשנו זכוכיות צבעוניות שחוקות יפות כמו חלוקי נחל, התלהבנו מאד והתרחקנו.

כשחזרנו – לא מצאנו את הנעליים! ואנחנו יחפות!

הנעליים נעלמו!

מישהו גנב לנו את הנעליים!

מרגיז? מאד! התחלת הדרך, רק קנינו –

אמרנו כפרה

ורצנו ברחובות יפו יחפות לחנות הקרובה לקנות נעליים לשרון ולי. זכיתי גם אני לנעליים חדשות בזכות שרון – אכן דרך חדשה ומחודשת לשתינו!

הגיע יום ששי!

בבוקר פגשתי את המחנכת ואת היועצת של ביה"ס.

אני הכתובת, אמרתי. שרון מאומצת חדשה, לא לחטט, לא להציק. הסכמנו שהאמת והחשיפה משמעותיים להמשך אבל לתת לשרון להחליט בעניין זה ולנהוג על פי החלטתה. הייתה תחושה של פתיחות עניינית. קיוויתי שלשרון יהייה טוב בביה"ס בתמיכתן ובעיקר בזכות חכמתה, סמכתי עליה מן ההתחלה.

השארת תגובה