השתתפתי cמפגש ב"פסיפס" בנושא זה.

חזרתי הביתה מלאה מחשבות, חוויות, רגשות – הנושא מורכב מרגש כואב.
שמענו סיפורים של 3 משפחות – בחו"ל – על הכאב והקושי במפגש ביולוגי/מאמץ, שמענו סיפורים אוטנטיים ופגשנו אנשים כאלו וכאלו – באמת מרגש!
מה שנשאר אצלי הכי חזק – זה הפספוס העצום שחש היום יורם (שם בדוי, כמובן), בגל 50+ על שאחר ב-4 שנים את פתיחת התיק כי אמו הביולוגית כבר נפטרה.
הוא לא פתח את התיק כי ההורים המאמצים שלו, שנתנו לו משפחה חמה ואוהבת – נפגעו כשהעלה את הרעיון לפגוש את המשפחה הביולוגית שלו. הוא לא רצה לפגוע בהם ולכן ויתר. היום, אחרי שפתח ופגש את מי שיש – הוא כואב את הפספוס שלא זכה להכיר את אימו ביולוגית. שמח במי שהכיר ושמשפחתו התרחבה, וזה לא ממלא את החלל של האמא.
כאם מאמצת – אני מכירה את הפחד – הילדה שלי תפגוש את האמא הביולוגית שלה – ולא תרצה לחזור אלי, תפגע מדי והנזק גדול על התועלת, וכד'.
ויחד עם זאת – מעולם, מעולם לא עיכבתי את הבת שלי מלפגוש את החלק הביולוגי שלה.

ההכרה וההבנה שהחור יכול להסגר רק בחומרים ממנו עשוי – דומה בדומה, הוא לא יכול להסגר בחומרים שאני אתן לה,

החומרים שלי נפלאים לרפד את קירות החור אבל לא לסתום אותו.

את התוצאות אני חווה היום – כשבתי כבר עם משפחה משלה והקשר שלה אלי מאד מאד ברור וחזק, ומקומה של המשפחה הביולוגית גם קיים ברור ומוגדר.

לכן מסקנותיי:

ילדים מאומצים חייבים לסגור את החור ולהכיר את האמא הביולוגית שלהם,
אחר כך – ההחלטה שלהם אם להמשיך בקשר איתה או לא,
זה מעמיד אותנו – ההורים המאמצים – במקום של להיות הכי טובים שאנחנו יכולים כי אנחנו אוהבים אותם ורוצים להקל עליהם ורוצים אותם איתנו – עבודה לא פשוטה עבורינו! – וזו חובתינו כלפיהם, לפי הרגשתי.

הבחירה של הילדים המאומצים שלנו – היא הזכות שלהם, החובה שלנו והגורל של המשפחה הביולוגית.