שרון בטח חושבת שאני נורא רעה – אני לא מרשה לתת לסופי אוכל בזמן שאנחנו אוכלות. שרון כל הזמן מפתה אותה באוכל ואני כועסת. סופי מנדנדת, נובחת על שרון שאוכלת, נושכת לה באצבע ברגל וכשאני כועסת עליה – היא הולכת לצד השני של שרון. שרון מאד מבודחת מכל העניין ואותי זה מעצבן!!

ואז אחרי הארוחה סופי פתאום הקיאה.

נדמה לי ששרון נבהלה והתכנסה בתוכה.

ניקיתי הכל והזכרתי לשרון שממש לא טוב ולא בריא לסופי לחטוף כל דבר וכל כך הרבה.

למחרת – כשאכלנו צהריים שרון הסבירה לי למה לא טוב להיענות לנדנודים של סופי – ממש היה לי נחת! אהבתי את שרון ילדתי מאד!

שרון ספרה לי על ביה"ס, כיצד הסתדרה עם הילדים והתגברה על מכשולים קטנים של שאלות טורדניות (מאין באה וכד') – "זה לא נושא לשיחה"ענתה להם, אמרתי לה שאני מאד גאה בה על כך.

הכנת שעורי הבית הייתה משימה לא פשוטה – הכל חדש וזר ושונה והמון!

המחנכת קצת הרגיעה, עשינו מה שיכולנו. בחשבון גם אני לא הבנתי ובקשתי מהמורה שתהייה איתנו בקשר – זה לקח המון זמן!

ושוב ארוחת ערב.

שרון רצתה להזמין אותי לפיצה מהכסף שקיבלה מסבא שלה.

החלטנו ששרון תכין לי פיצה בבית – וזה היה רעיון גדול!

על פיתה שרון פרסה המון זיתים ועגבניות ואנשובי – גדוש מכל הלב. "זה בשבילך" אמרה – ואני הייתי מאושרת (כמו "העץ הנדיב" אבל הפוך – הפעם אני קיבלתי, לא נתתי). הכניסה לתנור והכינה גם לעצמה פיתה גדושה אבל בלי אנשובי. זה היה כל כך גדוש – המון המון לב, המון המון אהבה וצריך היה לעבות את הבצק שאפשר יהייה לאכול.

תודה שרוני – הפיצה הנפלאה ביותר שאכלתי! באמת!

ולשרון היה כיף ענק להרגיש חופש להכין את הפיצה, להיות בבית ולהכין לי – אני יודעת לפי ההתרחבות בכסא, בהרגשת המנוחה והשובע שהייתה.

ולפני השינה – שוב המשך הסיפור.

אבל שרון הייתה כבר כל כך עייפה – אחרי שני עמודים מייד נרדמה.

יום שני.

שוב סופי מעירה את שרון והפעם היא שמחה ושרה ומתארגנת יפה – החדר מסודר כשעוזבת אותו בלי שאצטרך להזכיר לה, צחצוח שיניים בלי בעייה – ממש ילדה בכיף!

שוב ארוחת בוקר: סלט ופיתה, ביצה, שוקו. את השוקו סופי שתתה בסוף, שרון הלכה העצמה לביה"ס כמו גדולה – ילדתי הנהדרת!

וגם חזרה בעצמה בצהריים – עם חיוך מאוזן לאוזן.

סופי ישר קפצה עליה ושתיהן רצו למטה לסיבוב עד שהארוחה הייתה מוכנה על השולחן.

הכל כל כך בשמחה לנו – איזה כיף!

היום השעורים היו רק בתנ"ך – הייתי גאה לראות איזו תשובה נפלאה כתבה שרון וללא שגיאות כתיב כמעט.

בצהריים אני מוכרחה לנוח, אני כ"כ עייפה. שרוני רואה טלוויזיה בינתיים וסופי איתה.

אחר הצהריים הלכנו לרופא, לקנות נעליי התעמלות ודברי פרפומריה לשרון: דיאודורנט, שמפו ונוזל שיניים.

לשרון נורא חשוב ללכת לרופא – ככה מוכיחים לה כנראה שאוהבים אותה. כשאמרתי לה שאין עדיין כרטיס ועניין קופת החולים עדיין לא מסודר – כעסה נורא ואמרה שאני אוהבת יותר את סופי ודואגת רק לה. לא התייחסתי, זה סתם. ובאמת – כל הרופא הזה זה סתם סיפור – לא בגלל הרופא שרון תדע שאני אוהבת אותה.

אבל בינתיים הרופא הוא דרך ואמצעי ביניים חיוני.

אחרי הקניות שרון ביקשה סתם לשבת על הספסל בכיכר ולהסתכל על אנשים.

אני לא רגילה לזה. אף פעם לא ישבתי סתם על ספסל בכיכר.

אז ישבנו והסתכלנו על אנשים שעברו. במיוחד על אמא מוזרה עם ילדה קטנה ומתוקה ואבא אדיש. האמא רצתה שהילדה תאכל ותעשה פיפי. לילדה לא היה בראש לא לאכול ולא לעשות פיפי והאמא צעקה סתם מילים על הילדה ועל העולם – כאילו מחנכת את העולם: אסור לשקר וככה. אמא שמנה קצת, מוזנחת קצת והילדה כבת חמש מתוקה מאד.

אמרתי לשרון שהיא בטח הייתה חמודה כמו הילדה הקטנה הזו, שרוןענתה שאחותה הייתה כזו. התבוננו בה – בשקט, בחשש. אותי באיזה שלב זה הצחיק – כמה הקטנה הזו חיה את החיים שלה והאמא מחנכת את העולם. ואז שרון התחילה לצחוק איתי.

לא דיברנו על זה הרבה וחשבתי מה עובר לילדה שלי בראש עכשיו כשרואה את זה.

מוזר, ובטח לא מיקרי, שמכל התמונות בעולם ומכל האנשים בעולם וסתם הרגע הזה שבחרנו לשבת על הספסל בכיכר – אילו התמונות ואילו האנשים שאנחנו פוגשות.

שרון מאד התרפקה עלי, כמו ישבה בחיקי, ליטפתי אותה והסתכלנו וצחקנו ופטפטנו ושתקנו.

היה שם גם שוטר תנועה אחד מצחיק – שרון חשבה שהוא יצפן מפיספוסים. חוץ מלעשות פקקים ולדבר עם אנשים – אף אחד בטח לא הבין למה הוא שם.

טיול אחר הצהריים לכיכר.

אף פעם לא ידעתי שזו יכולה להיות חוויה!

צריך היה כבר לחזור הביתה,– לעלות את כל הרצל ברגל עם כל החבילות – שרון כנראה לא רגילה ללכת. וללכת עם ידלה – אפילו היא בת 10 – זה לא כמו ללכת לבד!

צריך לנוח בדרך ולסחוב ולשדל ולעזור ולחכות – ושרון מתיישבת וטוענתשאני לא אוהבת אותה וכו' וכו'. לא התייחסתי לטענות, ממש לא עניין אותי, הזמן דחק בי, רציתי שנספיק יותר והשעה כבר הייתה שבע בערב!

היו לי גם חרדות וחששות מהטיול הזה – הרי שרון מכירה את המקום, היא הייתה פה קודם, חרדתי שתכיר, שיכירו אותה, שתפגוש מישהו מהעבר שלה.

יתכן ששרון "עבדה" עלי ולא ברור לי למה ואם ראתה אנשים מוכרים, היא רק פלטה "הדודה שלי". היא סירבה לדבר על זה, לא רצתה להקשיב לחרדות שלי למרות שהבינה בדיוק, לדעתי, ממה אני חוששת וחרדה כ"כ.

בבית – התארגנות ללילה.

עדיין מבולגן לנו, בשבילי, וזה רק הלילה ה- 4 של שרון אצלי – אני צריכה להזכיר לעצמי!

שרון צריכה להיות במיטה ב- 9 וחצי ועד אז: טלוויזיה, טיול סופי, פינוקים, הכנה לשינה,סיפור – כל אילו מטשטשים את הזמנים – צריך לעמוד יותר על סדרים אילו.

עד כה, ב"ה, שרון הולכת לישון בשמחה, ישנה טוב ובשקט בלילה ומתעוררת עם שירה בפה ואני מקווה שזה גם מהלב.

אתמול הקראתי לשרון מה שכתבתי – קצת, התחלה.

היא מייד התחילה לכתוב גם במחברת שלה.

אנחנו מקריאות זו לזו.

כל כך טוב לכתוב, שוב לכתוב, ושגם שרון מוצאת בזה דרך – תודה! תודה!

השארת תגובה